כשקשה לי את עוזרת לי" - מתוך "בעיטה" הספר המשותף שלי ושל הילד שלי"
למטה תמצאו קטע מתוך הדרשה שנשא בבית הכנסת וגרמה לאורחים שלנו להזיל דמעות
הילד שילדתי הגיח לעולמי בגובה מטר וקצת. כבר ביום הלידה אחזתי בידו, הושבתי אותו ברכב וחגרתי אותו.
דאגתי שלידו יהיו חמשת האלבומים שהכינה לו המטפלת. סביבו שקיות עם בגדים, ספרים ומשחקים מבית הילדים.
על מנשא היו תלויות אופניו. אלו שקיבל מהאם הביולוגית. שניינו לבד יצאנו לדרך לא ממש נודעת. ברגע אחד הפכנו למשפחה.
בדרך הוא פרץ בבכי. סטיתי לכפר הקרוב, מצאתי מרחב מרוחק מן העין והושבתי אותו על ברכי. הוא על ההגה אני על הגז.
המעבר מבכי לאושר היה קל ומהיר. ברבות הימים גיליתי שהמעבר משמחה למשבר חד ומפתיע לא פחות.
מרחוק התרומם ירח ענק מביט בנו בחיוך מרוצה "ידעתי שאפשר לסמוך עליכם". הנסיעה הזו ארכה שעות,
שום אפליקציה חכמה ככל שתהיה לא יכלה להעריך את אורכה. בצומת, רגע לפני שהגעתי לבית במושב הפך הרמזור לאדום.
הפניתי את ראשי לאחור: "אשתדל להיות אמא טובה" אמרתי. ילד בן שש וחצי ואישה שהכיר רק שבועיים קודם.
אם טרם מילאתם את הסקר עשו זאת כעת הוא כאן למטה
שש שנים עברו מאז. מצאתי את עצמי עסוקה בו, סביבו, מתלבטת מה נכון, מתמודדת, חוטפת ממנו,
לומדת המון, מתרגשת ולא פעם מגיעה לקצה הגבולות של עצמי. ביום המשפחה האחרון כשכל הילדים
הגישו למשפחה "המלצה" כתובה ומקושטת הייתי היחידה שלא קיבלה. מאוחר יותר כשהכיתה התרוקנה
פתחתי את המגירה שלו. פתק מקומט ועליו בכתב מסורבל התנוססה המלצתו: "כשקשה לי, את עוזרת לי".
זה מיצה הכל.
אימצתם ילד, ילדה, תינוק או בוגר?
האם אימצתם לבד או בזוג? כמה ותק צברתם, חודשים? שנים?
אם אתם מאמצים חדשים, האם תרצו לקבל תוכנית ליווי מסודרת?
אימצתי ילד בן שש וחצי. אימצתי אותו לבד. מאז עברו כבר שנים.
אנחנו רוצים לאפשר לילד שלנו להיות ילד. גם הוא רוצה להיות ילד. ילד רגיל. בלי דרמה מיוחדת,
נטול טראומה ותוויות. אנחנו רוצים שיהיו לו חיים בריאים, שמחים. שירגיש בטוח ורגוע. שיצליח לבטא את כישוריו וחוזקותיו,
שיצמח ויצליח. למרות כל הכוונות הטובות כהורים מאמצים אנחנו בהתמודדות רצופה. מתמודדים עם עבר שרובו לא ידוע
ועתיד לטוה בערפל, מתמודדים עם הרשויות, תחושות, מחשבות, פחדים ורצונות עזים. אם הילד אומץ כבוגר
אנו לא פעם חווים אלימות, קללות, איומים והשוואות "בבית הילדים הלכנו ליותר ", או משפט המחץ "אתם לא
ההורים האמיתיים שלי". אנחנו מבקרים בבית ספר לעיתים קרובות מספיק שהשומר כבר לא שואל שאלות. נמצאים
בקשר עם המטפל הרגשי של הילד, מאמן הג'ודו, הפסיכולוג שמלווה אתכם בהדרכת הורים, מורה לאסטרטגיות למידה,
מטפל בהרטבה, מומחה לדיסקלציה וחונך פרח. אם אתם כמונו לקראת הבר-מצווה תוסיפו עוד כמה אנשים למערך
ופגישות ביומן. ומה עם עבודת שורשים? ועל שיעורי הבית עוד לא דברנו. וכמובן לפני הכל אתם רוצים שהילד יהיה עם
ערך עצמי גבוה, נטול חרדות וידע מה להשיב כשילד בבי"ס קורא לו "יא מאומץ אחד!" או "יתום" גם את זה שמעתי.
אתם רוצים לשחק עם הילד טאקי, ליהנות מהנוף בשמורת חוף השרון, להשתרע בשדה כלניות בדרום וכמובן לבשל ביחד ולהינות.
במהלך השש שנים האינטואיציה עבדה אצלי שעות נוספות. וגם קיבלתי הדרכה, קראתי, למדתי ובעיקר הקשבתי
למה שהילד שלי אמר במעשיו. בתחילת האימוץ קיויתי שיתפרו לי תוכנית מערכתית המתאימה למשפחה הקטנה שלנו.
מה שאני רוצה להציע הוא שכאן על גבי האינטרנט תוכלו לבנות לעצמכם תוכנית הדרכה, תמיכה, ייעוץ, ביטוי
ובוודאי עוד דברים שלא חשבתי עליהם.
מלאו את הסקר שלמטה, מלאו אותו ממש עכשיו מלאו אותו בכינות ואעשה כל שביכולתי כדי להגשים לכולנו עוד משאלות. באהבה
אני מעבירה את המיקרופון לבן שלי שחגג 13 לפני מס' שבועות
להלן קטע הדברים שנשא בטקס בר המצווה שלו:
פרשת בהעלותך: ......הנושא שבחרתי לעסוק בו מתוך הפרשה הוא המסע
מסע הוא מעבר ממקום למקום, הזמן אינו מוגדר מראש אבל יש יעד או מטרה
המסע יכול להיות מסע פיזי כמו המסע של בני ישראל במדבר עד שהגיעו לארץ ישראל
המסע יכול להיות גם מסע נפשי
במעמד חשוב זה אני רוצה לדבר על המסע שלי, יותר נכון – על המסעות שלי.
המסע הראשון - שלי התחיל כשהייתי בבית הילדים – בית הילדים הוא מקום שבּו מטפלים בילדים שההורים שלהם לא יכולים לטפל בהם
שם עד שמוצאים להם משפחה. במסע שלי רציתי משפחה וחיכיתי המון זמן עד שמצאו את המשפחה שלי היום.
המסע השני - שלי התחיל כאשר נכנסתי למשפחה שלי. המשפחה שלי היא אמא שאוהבת אותי, דודים ודודות שעוזרים לי במצבים שקשה לי וסבא וסבתא שדואגים לי ומפנקים אותי. כמובן שחלק מהמשפחה זה גם בני הדודים והדודות שכייף מאוד לשחק איתם ולצחוק איתם.
חלק גדול מהמסע הזה גם שייך לחברים ולחברות שלי, שהם עוזרים לי מתי שאני צריך, שכייף להיות בחברתם, לצחוק איתם וכמובן לשחק איתם כדורגל. וגם ככה סתם לשבת איתם בהפסקות ולדבר.
עכשיו במשפחה שלי דואגים לי. כמובן שלפעמים יש ריבים אבל זה חלק ממשפחה. ותמיד המשפחה שלי יאהבו אותי ואני אוהב אותם.
אולי בעצם המשפחה שלי זה מסע אחד גדול, מסע שבו אני למדתי ולומד
שמשפחה זה דבר קבוע ויציב
המסע השלישי – אליו אני יוצא מהיום הוא המסע אל הבגרות.
, בגרות – לעשות מצוות
- יציאה למסע חדש, בגרות, אני יותר גדול, להתנהג יותר יפה, לכבד, לעזור
חזרה אלי:
אני רוצה לשלב בין הניסיון והרקע שלי בתחומי השיווק והאינטרנט עם התשוקה שלי להמשיך ללמוד ולהשתפר כאם מאמצת, אם תמלאו את הסקר
המיזם שיקום יסייע לכל קהילת ההורים המאמצים, הסקר מופיע גם כאן למטה
דאגתי שלידו יהיו חמשת האלבומים שהכינה לו המטפלת. סביבו שקיות עם בגדים, ספרים ומשחקים מבית הילדים.
על מנשא היו תלויות אופניו. אלו שקיבל מהאם הביולוגית. שניינו לבד יצאנו לדרך לא ממש נודעת. ברגע אחד הפכנו למשפחה.
בדרך הוא פרץ בבכי. סטיתי לכפר הקרוב, מצאתי מרחב מרוחק מן העין והושבתי אותו על ברכי. הוא על ההגה אני על הגז.
המעבר מבכי לאושר היה קל ומהיר. ברבות הימים גיליתי שהמעבר משמחה למשבר חד ומפתיע לא פחות.
מרחוק התרומם ירח ענק מביט בנו בחיוך מרוצה "ידעתי שאפשר לסמוך עליכם". הנסיעה הזו ארכה שעות,
שום אפליקציה חכמה ככל שתהיה לא יכלה להעריך את אורכה. בצומת, רגע לפני שהגעתי לבית במושב הפך הרמזור לאדום.
הפניתי את ראשי לאחור: "אשתדל להיות אמא טובה" אמרתי. ילד בן שש וחצי ואישה שהכיר רק שבועיים קודם.
אם טרם מילאתם את הסקר עשו זאת כעת הוא כאן למטה
שש שנים עברו מאז. מצאתי את עצמי עסוקה בו, סביבו, מתלבטת מה נכון, מתמודדת, חוטפת ממנו,
לומדת המון, מתרגשת ולא פעם מגיעה לקצה הגבולות של עצמי. ביום המשפחה האחרון כשכל הילדים
הגישו למשפחה "המלצה" כתובה ומקושטת הייתי היחידה שלא קיבלה. מאוחר יותר כשהכיתה התרוקנה
פתחתי את המגירה שלו. פתק מקומט ועליו בכתב מסורבל התנוססה המלצתו: "כשקשה לי, את עוזרת לי".
זה מיצה הכל.
אימצתם ילד, ילדה, תינוק או בוגר?
האם אימצתם לבד או בזוג? כמה ותק צברתם, חודשים? שנים?
אם אתם מאמצים חדשים, האם תרצו לקבל תוכנית ליווי מסודרת?
אימצתי ילד בן שש וחצי. אימצתי אותו לבד. מאז עברו כבר שנים.
אנחנו רוצים לאפשר לילד שלנו להיות ילד. גם הוא רוצה להיות ילד. ילד רגיל. בלי דרמה מיוחדת,
נטול טראומה ותוויות. אנחנו רוצים שיהיו לו חיים בריאים, שמחים. שירגיש בטוח ורגוע. שיצליח לבטא את כישוריו וחוזקותיו,
שיצמח ויצליח. למרות כל הכוונות הטובות כהורים מאמצים אנחנו בהתמודדות רצופה. מתמודדים עם עבר שרובו לא ידוע
ועתיד לטוה בערפל, מתמודדים עם הרשויות, תחושות, מחשבות, פחדים ורצונות עזים. אם הילד אומץ כבוגר
אנו לא פעם חווים אלימות, קללות, איומים והשוואות "בבית הילדים הלכנו ליותר ", או משפט המחץ "אתם לא
ההורים האמיתיים שלי". אנחנו מבקרים בבית ספר לעיתים קרובות מספיק שהשומר כבר לא שואל שאלות. נמצאים
בקשר עם המטפל הרגשי של הילד, מאמן הג'ודו, הפסיכולוג שמלווה אתכם בהדרכת הורים, מורה לאסטרטגיות למידה,
מטפל בהרטבה, מומחה לדיסקלציה וחונך פרח. אם אתם כמונו לקראת הבר-מצווה תוסיפו עוד כמה אנשים למערך
ופגישות ביומן. ומה עם עבודת שורשים? ועל שיעורי הבית עוד לא דברנו. וכמובן לפני הכל אתם רוצים שהילד יהיה עם
ערך עצמי גבוה, נטול חרדות וידע מה להשיב כשילד בבי"ס קורא לו "יא מאומץ אחד!" או "יתום" גם את זה שמעתי.
אתם רוצים לשחק עם הילד טאקי, ליהנות מהנוף בשמורת חוף השרון, להשתרע בשדה כלניות בדרום וכמובן לבשל ביחד ולהינות.
במהלך השש שנים האינטואיציה עבדה אצלי שעות נוספות. וגם קיבלתי הדרכה, קראתי, למדתי ובעיקר הקשבתי
למה שהילד שלי אמר במעשיו. בתחילת האימוץ קיויתי שיתפרו לי תוכנית מערכתית המתאימה למשפחה הקטנה שלנו.
מה שאני רוצה להציע הוא שכאן על גבי האינטרנט תוכלו לבנות לעצמכם תוכנית הדרכה, תמיכה, ייעוץ, ביטוי
ובוודאי עוד דברים שלא חשבתי עליהם.
מלאו את הסקר שלמטה, מלאו אותו ממש עכשיו מלאו אותו בכינות ואעשה כל שביכולתי כדי להגשים לכולנו עוד משאלות. באהבה
אני מעבירה את המיקרופון לבן שלי שחגג 13 לפני מס' שבועות
להלן קטע הדברים שנשא בטקס בר המצווה שלו:
פרשת בהעלותך: ......הנושא שבחרתי לעסוק בו מתוך הפרשה הוא המסע
מסע הוא מעבר ממקום למקום, הזמן אינו מוגדר מראש אבל יש יעד או מטרה
המסע יכול להיות מסע פיזי כמו המסע של בני ישראל במדבר עד שהגיעו לארץ ישראל
המסע יכול להיות גם מסע נפשי
במעמד חשוב זה אני רוצה לדבר על המסע שלי, יותר נכון – על המסעות שלי.
המסע הראשון - שלי התחיל כשהייתי בבית הילדים – בית הילדים הוא מקום שבּו מטפלים בילדים שההורים שלהם לא יכולים לטפל בהם
שם עד שמוצאים להם משפחה. במסע שלי רציתי משפחה וחיכיתי המון זמן עד שמצאו את המשפחה שלי היום.
המסע השני - שלי התחיל כאשר נכנסתי למשפחה שלי. המשפחה שלי היא אמא שאוהבת אותי, דודים ודודות שעוזרים לי במצבים שקשה לי וסבא וסבתא שדואגים לי ומפנקים אותי. כמובן שחלק מהמשפחה זה גם בני הדודים והדודות שכייף מאוד לשחק איתם ולצחוק איתם.
חלק גדול מהמסע הזה גם שייך לחברים ולחברות שלי, שהם עוזרים לי מתי שאני צריך, שכייף להיות בחברתם, לצחוק איתם וכמובן לשחק איתם כדורגל. וגם ככה סתם לשבת איתם בהפסקות ולדבר.
עכשיו במשפחה שלי דואגים לי. כמובן שלפעמים יש ריבים אבל זה חלק ממשפחה. ותמיד המשפחה שלי יאהבו אותי ואני אוהב אותם.
אולי בעצם המשפחה שלי זה מסע אחד גדול, מסע שבו אני למדתי ולומד
שמשפחה זה דבר קבוע ויציב
המסע השלישי – אליו אני יוצא מהיום הוא המסע אל הבגרות.
, בגרות – לעשות מצוות
- יציאה למסע חדש, בגרות, אני יותר גדול, להתנהג יותר יפה, לכבד, לעזור
חזרה אלי:
אני רוצה לשלב בין הניסיון והרקע שלי בתחומי השיווק והאינטרנט עם התשוקה שלי להמשיך ללמוד ולהשתפר כאם מאמצת, אם תמלאו את הסקר
המיזם שיקום יסייע לכל קהילת ההורים המאמצים, הסקר מופיע גם כאן למטה
לפרטים ולמידע נוסף אודות המיזם - אתר להורים מאמצים, מוזמנים לכתוב לי, אחרי שמילאתם את הסקר
הנה הסקר למי שטרם מלא אותו
[email protected]
הנה הסקר למי שטרם מלא אותו
[email protected]